מה הקשר בין התנועה לשוויון זכויות הנשים, לגיבורה מהמקורות יהודית?

התפתחות מעמד האשה בחברה האנושית:

 ימי הביניים (המאה ה-5 עד ה-15) באירופה הנשים היו תחת חסות גברים – אב, בעל או אח. תפקידן היה בעיקר ביתי ודתִי כלומר נישואין, לידה, עבודות משק בית. נשים אצילות יכלו לנהל את האחוזה בזמן היעדרות הבעל, אך לא הייתה להן זכות משפטית שווה.

נשים קיבלו חינוך דתי במנזרים ולעיתים ניהלו מוסדות – אך עדיין תחת סמכות כנסייתית גברית.

באיטליה: החברה הייתה פטריארכלית בבירור, במיוחד בצפון איטליה הערים כמו פירנצה, ונציה ומילאנו. נשים במעמד הגבוה קיבלו השכלה בסיסית, לעיתים אמנותית, אך לא פוליטית או מדעית. הדמות הידועה ביותר מהתקופה היא כנראה קתרינה מסיינה    (1347–1380)  מיסטיקנית קתולית שהשפיעה רבות על הכנסייה ואף שכנעה את האפיפיור לשוב לרומא.

הרנסנס והעת החדשה המוקדמת (המאה ה-15–18) באירופה: נשים החלו להשתתף יותר בחיי התרבות, אך לא בפוליטיקה נשים אצילות כמו איזבלה ד’אסטה באיטליה הפכו לפטרוניות אמנות .ההומניזם הביא לרעיון שהנשים ראויות להשכלה – אך בפועל, זה יושם רק במעמד העליון. באיטליה: נשים זכו לחינוך רחב יותר, במיוחד בערי מדינה. דמויות בולטות היו: אריאנה נוזה – משוררת ופילוסופית, לאוֹנורה גאליגאי – יועצת מדינית שהשפיעה בצרפת אך מוצאה מאיטליה. יחד עם זאת, עדיין לא הייתה לנשים זכות משפטית, רכושית או פוליטית שווה.

המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 (עד מלחמת העולם השנייה)

באירופה: עם המהפכה התעשייתית החלו נשים לעבוד במפעלים, אך זכויותיהן היו מוגבלות. תנועות פמיניסטיות ראשונות קמו באנגליה, צרפת וגרמניה. נשים החלו לדרוש השכלה, זכות הצבעה וזכויות משפטיות.

באיטליה: תנועות נשים איטלקיות החלו להיווצר בסוף המאה ה-19, בעיקר סביב נושאים של חינוך ובריאות אנה מריה מוצוני הייתה פעילה מרכזית בזכויות נשים.

התפתחות דמות האישה באמנות האיטלקית לאורך ההיסטוריה משקפת שינויים תרבותיים, דתיים, חברתיים ופוליטיים באיטליה ובאירופה בכלל.

ימי הביניים (המאה ה-5 עד המאה ה-13) דמות האשה היה בהקשר דתי ודידקטי: האמנות הייתה ברובה ביזנטית ונוצרית. דמות האישה יוצגה כמעט תמיד כדמות דתית – בד"כ דמותה של מריה הבתולה, סמל לצניעות וטוהר: נשים לא צוירו כפרטיות או בשר ודם, אלא כסמלים – לדוגמה, מריה כ”אם אידיאלית”, קדושות ונזירות, נטולות אינדיבידואליות, עטויות בגלימות סגפניות.

   תקופת הרנסאנס (המאה ה-14 עד המאה ה-16) באזורים באיטליה: פירנצה, ונציה, רומא, חל מהפך תפיסתי ואסתטי: עם חידוש ההתעניינות בגוף האדם, מדע, פרופורציות ויופי – האישה הופכת לדמות מרכזית, ריאליסטית ומעוררת השראה.

   נשים מופיעות ביצירות כאלות (ונוס), דמויות מיתולוגיות, גבירות אצולה – כולן מדגישות יופי, שלווה, הרמוניה ופרופורציות.

   ציירים בולטים שציירו נשים ביצירותיהן : סנדרו בוטיצ’לי – הולדת ונוס, האביב: נשים חושניות אך גם אידיאליות, קלות תנועה, עטופות בגלימות נושבות.

       לאונרדו דה וינצ’י – המונה ליזה: לראשונה – ייצוג של אישה פרטית, אינדיבידואלית, פסיכולוגית.

       רפאל – מדונות שמביעות רוך אנושי, לא רק קדושה; אידיאל נשי שמגלם גם אמהות וגם יופי רגשי.

המנייריזם והבארוק (סוף המאה ה-16 – המאה ה-17) – מויעות יצירות אמנות המציגות נשים דרמטיות, חושניות, דינמיות: הרגש והאקספרסיביות עולים. הגוף הנשי מעוות לעיתים (מנייריזם) או זורם בתנועה (בארוק).

   השפעה קתולית חזקה (בעקבות הרפורמציה): מדונות לצד מרטיריות – סצנות של סבל, הקרבה ותשוקה דתית.

   מופיעות לראשונה ציירות: ארטמיזיה ג’נטילסקי – אחת הנשים הראשונות שזכו להכרה. מציגה נשים חזקות, לעיתים נוקמות (כגון יהודית והולופרנס), כביקורת מגדרית על דיכוי נשים.

תקופת הנאורות והנאו-קלאסיקה (המאה ה-18) - חזרה לדימויים קלאסיים, רגועים, נשיים אך פסיביים. נשים מופיעות כדמויות אלגוריות – יופי קפוא, הרמוניה ושליטה עצמית (בהשפעת רומא העתיקה) עם פחות פסיכולוגיה, יותר אידיאל.

תקופת הרומנטיקה והאימפרסיוניזם (המאה ה-19) - נשים כיצורים מסתוריים, מלאות רגש, לעיתים טרגיות. האימפרסיוניזם (למרות שהוא תנועה צרפתית, הייתה לו השפעה גם באיטליה) ייצוג של נשים יומיומיות – לא רק קדושות או מלכות אלא נשים פשוטות, באור טבעי. נשים נראות ברחוב, בגינה, ברגעים אינטימיים, בלתי מבוימים.

המאה ה-20 וה-21 – מודרניזם ופוסט-מודרניזם באיטליה.

   נשים מופיעות יותר ויותר כעצמאיות, סובייקט ולא אובייקט. אמנים כמו אמיליה ברניני, קרלה אקרדי או פיפו אונגרו (במופשט) מציגים גוף נשי כזירה של זהות, פוליטיקה, מגדר.

   פמיניזם באמנות: גישות ביקורתיות – ניפוץ הדימויים הקלאסיים של האישה כאובייקט יופי.

יהודית

הסיפור של יהודית והולופרנס הוא קרוב לוודאי אגדה על אומץ ותושייה נשית, שמתקשר לעתים לחג החנוכה – אך חשוב לדעת שהוא אינו חלק מהמקורות המרכזיים של סיפור חנוכה כמו ספרי המכבים או מגילת אנטיוכוס. הסיפור מופיע בספר חיצוני שנקרא "ספר יהודית" אינו נכלל בתנ"ך היהודי, אך כן מופיע בחלק מהגרסאות של התנ"ך הנוצרי). הוא מספר על יהודית, אלמנה יפה ואמיצה מהעיר היהודית בית אל, בתקופה שבה צבא אשורי (או בגרסאות אחרות – בבל או היוונים) צר על העיר. המצביא האשורי הולופרנס מטיל מצור כדי לכבוש את העיר. יהודית מחליטה לפעול: היא יוצאת למחנה האויב, כאילו מתיימרת לערוק, ומצליחה לכבוש את לבו של הולופרנס. בלילה, כשהוא שיכור וישן, היא כורתת את ראשו בחרבו, חוזרת לעיר עם ראשו, והאויבים נבהלים ונמלטים.

 מה ההקשר לחנוכה?

ובכן הקשר הינו מאוחר יותר ובעל אופי מדרשי: בתקופת ימי הביניים הסיפור של יהודית שויך בהדרגה למרד החשמונאים, אולי בגלל הדמיון ברוח הגיבורה והמאבק ביוונים.

במסורת היהודית המאוחרת, במיוחד אצל קהילות המזרח, סיפור יהודית שולב באירועי חנוכה, כסיפור נוסף של נס וניצחון יהודי מול האויב החזק. לפי מקורות מאוחרים, יהודית נחשבת לעתים אחותם או קרובת משפחה של המכבים, אם כי זה לא מופיע במקורות הראשונים.

הנושא מוזכר בהקשר לחנוכה בכדי להדגיש את חלקן של נשים בגאולה, ולכן יש מנהגים כמו אכילת מאכלי חלב (בהשראת הסיפור שיהודית נתנה להולופרנס חלב לפני שהרגה אותו, כדי להראות שלא רק מלחמה וניצחון גברי היו כל הסיפור – אלא גם תחבולה, חכמה ואומץ נשי.

ציורים בולטים בהם מופיעה דמותה של יהודית :

        “יהודית והולופרנס” – ארטמיזיה ג’נטילסקי (1612–1613)

       ציור עוצמתי המתאר את הרגע הדרמטי שבו יהודית כורתת את ראשו של הולופרנס. ציורה נחשב עוצמתי במיוחד, ויש מי שרואה בו ביטוי אישי למאבק נגד גברים לאחר שנפגעה מינית. הציור מלא באנרגיה, דם, וגישה פמיניסטית מוקדמת.

        “יהודית והולופרנס” – קאראווג’ו (1598–1599)

       ציור דרמטי הממחיש את המתח והרגש של הסצנה.

        “יהודית עם ראש הולופרנס” – ג’ורג’ונה (1504)

       ציור מתקופת הרנסנס המציג את יהודית באצילות.

        “יהודית עם ראש הולופרנס” – כריסטופאנו אלורי (1613)

       ציור המתאר את יהודית לאחר המעשה, מחזיקה בראשו של הולופרנס.

ניתן לראות מגוון נרחב של ציורים עם דמותה של יהודית

       •   Judith with the Head of Holofernes - Getty Images

ביהדות

דמותה של יהודית לא מופיעה בדרך כלל על פריטי יודאיקה רבים מהסיבות שהסיפור אינו מקראי לפי הקאנון היהודי – ספר יהודית נחשב ל”ספרים חיצוניים” ואינו נכלל בתנ”ך היהודי. מדובר על סצנה אלימה מאוד – כריתת ראש נחשבת לתיאור קשה, ולכן לא מתאים לחפצים הפונקציונליים או הטקסיים במסורת היהודית.

        מעבר לכך היה חשש מהשפעה נוצרית – מאחר שבאמנות הנוצרית הסיפור זכה לפופולריות רבה, יש הימנעות באמנות יהודית מהעתקה ישירה של מוטיבים אלו, מחשש לאימוץ סגנון “נוכרי”.

היכן כן מופיעה דמותה של יהודית? בספרים יהודיים מאוירים (מאה”ב–מאה”י)

   במקצת הגדות מאוירות מאשכנז וצפון איטליה, בעיקר מתקופת הרנסנס והבארוק, מופיעות נשים חזקות כאנלוגיה לגבורת ישראל — לפעמים גם עם דמות שמזוהה כיהודית, אך לא תמיד עם אזכור מפורש או ראש כרות.

פמוטות, קופסאות בשמים, כלי כסף – אירופה במקרים נדירים שבהם דמות נשית אוחזת בראש — בעיקר בחפצים מגרמניה, הולנד או צפון איטליה, שייתכן ששולבו בהם דימויים מיתולוגיים או ביבליוגרפיים נוצרים ששולבו בידי צורפים יהודים. לא תמיד ברור אם זו דמותה של יהודית או דמות אחרת כגון דבורה הנביאה או יעל אשת חבר הקייני.

 בחיפושיי הנמרצים מצאתי מספר חנוכיות בהן מתוארת דמותה של יהודית עם/ בלי ראשו של הלופרנס.........או שוו"ע.+

מנורת חנוכה איטלקית המתארת את דמותה של הגיבורה יהודית עם חרב ענקית בידה האחת ובשניה ראשו הכרות של הולופרנס

מנורת חנוכה מבוהמיה המתארת את יהודית עם חרב ארוכה בידה הימנית הניצבת כלפי הקרקע . ובידה השאלית מחזיקה את ראשו הכרות של שר צבא אשור - הולופרנס

מנורת חנוכה איטלקית עם דמות הגיבורה יהודית, דפריט זה נשברו החרד וראשו של הולפורנס....

מנורת חנוכה איטלקית נוספת עם דמותה של יהודית. כאן היא נראית כמו דוגמנית בעלת רגליים דקיקות וחטובות. כאן היא מוצגת כאיטרת יד ימין ומחזיקה את החרב ביד שמאל.